בשונה מכל תחום משפטי אחר, תחום דיני המשפחה נחשב לתחום רגשי בו האמוציות לוקחות לא פעם תפקיד מרכזי. 

 

מאז יולי 2016 קובע החוק כי תחילתו של סכסוך משפחה מחייב פתיחת ההליך בבקשה ליישוב סכסוך, פרט למקרים חריגים.

 

למעשה, בתקופה זאת מתחילה תקופת עיכוב הליכים שבה לא ניתן להגיש תביעות, אלא בקשות דחופות בלבד. 

 

בתקופה זאת הצדדים מחויבים לנסות ולפתור את הסכסוך בדרכי גישור שמתבצע ביחידת הסיוע של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני (בהתאם לזהות מקום פתיחת הבקשה ליישוב סכסוך).

 

הפגישה ביחידת הסיוע מתנהלת עם עובדות סוציאליות. 
 

בפגישה הראשונה העובדת הסוציאלית פוגשת את הצדדים לבדם.

 

מהפגישה השנייה, בהנחה כי הצדדים לא מוותרים על האפשרות לגישור, יכולים הצדדים להגיע עם עורך דין מטעמם לפגישת הגישור.

 

משאין אפשרות להגיע להסכמות בדרכי גישור, פתוחה הדלת של הצדדים להגיש תביעות לבית המשפט לענייני משפחה ו/או לבית הדין הרבני. 

​

בישראל קיימות שתי מערכות משפט עם סמכות לדון בסכסוכי משפחה: בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים. 

 

הסמכות לגירושין היא לערכאה הדתית, ולבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לכך.

 

בסכסוכי משפחה הדין מאפשר שיקול דעת רחב וסטייה מהכללים הנהוגים המקובלים וזאת מטבעו של הסכסוך המשפחתי. למרות זאת, התנהלות הדיון וההדגשים בערכאה האזרחית והדתית שונים באופן מהותי.

 

בעבר המושג "מרוץ סמכויות" היה אחד הדברים המרכזיים בסכסוכי משפחה, שכן כל ערכאה נתנה תשומת לב ומשקל שונה לרכיבים שונים במקרה שלפניה.

 

כיום, הבדלים אלו השתנו, ובמקרים רבים אף התהפכו – כך שלא תמיד עדיפה ערכאה זאת לאישה וזאת לגבר. מומלץ לבחון כל מקרה לגופו על ידי ייעוץ עם עורך דין המומחה בתחום.

 

ההליך המשפטי כולל, בדרך כלל, מספר רכיבים מרכזיים:
תביעה למזונות ילדים:

הדין בתחום מזונות הילדים בישראל הוא הדין הדתי. לפיכך, חובתו של האב לכלכל את ילדיו עד גיל 6 היא חובה אבסולוטית. מעל גיל 6, קבע בית המשפט העליון בשנת 2017 ( בבע"מ 919/15) כי תשלום המזונות יקבע לפי שני פרמטרים: זמני השהות של הקטינים אצל כל צד וההכנסות של כל צד. 

 

תביעת משמורת: 

בהקשר זה יש להבחין בין משמורת פיזית למשמורת משפטית.

המשמורת המשפטית כוללת את הזכות והחובה לדאוג ולהחליט לכלל צרכיו של הקטין. 

החוק קובע כי הוריו הביולוגיים של קטין הם האפטרופוסים הטבעיים, גם לאחר פרידתם. 

 

משמורת פיזית או "זמני השהות" היא המונח המתייחס למקום מגוריו וחלוקת סידורי הלינה וזמני השהות של הקטין בין הוריו. 

 

התביעה הרכושית:

חלוקת הרכוש היא עניין מהותי. ככל שהקשר רב שנים יותר, כך מדובר בתביעה שהופכת לחלק מרכזי של הסכסוך בין הצדדים.

 

חוק יחסי ממון קובע את חלוקת הרכוש בין בני זוג במקרה של פרידה. החוק חל על זוגות שנישאו לאחר 1/1/1974 ועל פיו, בעת גירושין, יחולק הרכוש המשותף של בני הזוג שווה בשווה. לזאת יש שני חריגים: קבעיה אחרת במסגרת הסכם ממון, או הסכם חלוקת רכוש בהליך הגירושין.

 

החלוקה השוויונית חלה רק על הנכסים שנצברו במהלך הנישואים ו/או חיי השיתוף ולא כוללים נכסים שנצברו לפני השיתוף ו/או התקבלו בירושה.

 

הרכוש המשותף כולל את כל סוגי הנכסים לרבות דירה, מכונית, חשבונות הבנק, נכסים פיננסיים, זכויות פנסיוניות, זכויות סוציאליות, זכויות עסקיות, מוניטין עסקי, נכסי קריירה ועוד.

 

לפי החוק, אין זה משנה למי מהצדדים הכנסה גבוהה יותר, מכיוון שבעת חיו הצדדים במשק בית משותף צבירת הזכויות והחובות חלו לפי דין באופן שווה. 

 

על זוגות שלא מיסדו את יחסיהם במוסד הנישואין ו/או כאלו שהתחתנו בטרם 1/1/1974, תחול חזקת השיתוף. בהקשר זה יצטרכו הצדדים להוכיח מאמץ משותף וחיי שיתוף תקינים על מנת לזכות בשיתוף בכל נכס ונכס שנבחן. חזקת השיתוף יכולה לחול על כלל הנכסים לרבות: דירת מגורים (גם אם לא נרכשה ביחד במקרה שבני הזוג גרים בה לאורך שנים), רכב ומטלטלין, נכסי קריירה, זכויות פנסיוניות ועוד.